קנאה?

כן קנאה, הרגש הנוראי, הקשה, הצורב, השורף, המכעיס, המלא בקטנוניות ובשנאה. זה שכל כך מביש להודות בקיומו. כן, דווקא הוא הופיע בתוכי במלוא הדרו ועוצמתו בשנה האחרונה.
ולא, זה לא פשוט עבורי לדבר עליו, ולהודות בקיומו בתוכי, אבל דרך ההתמודדות עם הקנאה הבנתי כמה דברים משמעותיים.

"הפיל שרצה להיות הכי"

אתם מכירים את סיפור הילדים הזה, שכדוגמתו יש עוד דיי הרבה סיפורים, שהמסר שלהם הוא שכל ישות היא אינדיבידואליות יחידה במינה, שאין כדוגמתה, והיא הכי יפה כאשר היא עצמה, ולא מנסה להיות מישהו או משהו אחר?
אבל מה, בחיים התמונה הרבה פחות יפה והרבה יותר מורכבת.

בעולם ישנם מיליארדי אינדיבידואלים ולכל אינדיבידואל יש נטיות נפשיות משלו, גופניות משלו, וגורל אינדיבידואלי משלו.

המשמעות של זה בחיים היא שחלק מהאנשים יחיו עד גיל 100 וימותו בשיבה טובה, וחלק ימותו בתאונת דרכים בגיל 10, חלק מהאנשים יחיו חיי עושר, וחלקם חיי עוני, חלק מהאנשים יחיו חיי נוחות ובטחון, וחלקם בהישרדות ובסכנה מתמדת, חלק מהאנשים יזכו בחיי בריאות וחלקם בחיים מלאים בחולי,חלק מהאנשים זכו לעבר מעצים ולמשפחה תומכת, וחלק לעבר טראומטי ונטול כל תמיכה.
גורל האדם הוא מורכב ושונה כמספר בני האדם בעולם.

לקבל את ישותי האינדיבידואלית משמעותו לקבל גם את גורלי האינדיבידואלי, והמשמעות של קבלה זו היא לקבל את כל האפשרויות האנושיות הקיימות. קבלת ישותנו האינדיבידואלית אין משמעותה שהחיים שלנו יהיו יפים, נוחים, בריאים ונטולי סבל, אלא שאנו מקבלים את גורלנו על כל מה שמשתמע מכך.
וקבלה זו את גורלנו זהו אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים בפנינו, מכיוון שבחוסר הקבלה אנו דנים את עצמנו למאבק פנימי בלתי פוסק, ורק קבלת עצמנו וחיינו יכולה להעניק לנו את השלום המיוחל שלנו עם עצמנו ועם חיינו.

אז למה כל כך קשה לנו לקבל את עצמנו ואת חיינו?

קודם כל, זה הכי טבעי שנרצה לחיות באושר ובריאות ולא בסבל ומחלה, או שנרצה לחיות במדינה מפותחת ולא בדיקטטורה רצחנית, כלומר שנמשך אחר העונג, וננסה להימנע מהכאב. אבל התמונה מורכבת יותר.
החברה המערבית שעוטפת אותנו ומטביעה בנו את דימוייה, הטביעה תמונה מאוד ספציפית של חיים מוצלחים, ושל שאיפה להצלחה.
הדימוי המערבי של הצלחה הוא כלכלי, מעמדי, חומרי, ומקדש את ההנאה, והוא מדחיק הצידה כל מה שחלש, חולה, כואב, וחסר אונים.
באופן טבעי דימוי זה מקשה עלינו עוד יותר לקבל את גורלנו האינדיבידואלי באשר הוא.

כלומר שעל מנת לקבל את גורלנו לא רק שאנו צריכים להתמודד עם הנטייה הטבעית לחפש את הנעים ולהימנע מהלא נעים, אלא שאנו צריכים להתמודד גם עם הדימויים שהחברה הטביעה בנו, ועם הבושה שמציפה אותנו כאשר אנו לא עומדים באותם "סטנדרטים" חברתיים.

פסיכולוגיה וניו אייג'

בתוך ההשפעה החברתית יש תחום מסוים שיש לו השפעה עצומה ומסוכנת, ומכיוון שאל תחום זה אני הכי קשור כמטפל, זהו גם התחום שהכי קשה לי אתו, ולכן ארחיב עליו יותר. תחום זה קשור לדעתי בהתפתחות מעוותת של הפסיכולוגיה והניו אייג'.

כי אם זה לא מספיק שלעיתים על האדם לשאת גורל קשה מנשוא, כמו עוני, וזה לא מספיק שאותו האדם נדרש לעמוד כל הזמן מול תמונת האדם המצליח כפי שהיא משתקפת בטלוויזיה, וברחוב, עם הבית הפרטי, והבריכה, והרכבים החדשים, והמסעדות, והנשים היפות, והטיולים לחו"ל, אז בנוסף באים כל מיני מורים, מטפלים, ויועצים ואומרים לאדם שהוא בעצם האחראי הבלעדי לחייו, כלומר שאם הוא עני, זאת כנראה אחריותו (או בעצם אשמתו), כי למעשה האדם הוא לחלוטין אחראי לחייו, ולכן אם הוא עני, אז זאת הרי בעיה של תודעה, או של חשיבה שלילית, או של דפוס נפשי שלא מאפשר לשפע החומרי להגיע, או שהוא פגע בגלגול הקודם ועכשיו משלם את המחיר, וכיוצא בזה.

האמירה החברתית הנפוצה היום דווקא בקרב אנשים שעוברים תהליכי התפתחות ותודעה היא שאם אתה חולה, עני, סובל, פגוע – אתה כנראה עושה משהו לא נכון, כי הרי במהותנו הרוחנית אנו ישויות שלמות ואין סופיות, ולכן גם בחיים מגיעים לנו השפע, ההגשמה העצמית, האושר, והבריאות.
כלומר שחיים של סבל, ו"חוסר הצלחה", ומחלה, אינם נתיב לגיטימי של גורל אינדיבידואלי, אלא, סטייה מהדרך, אובדן הדרך.
ומי שאחראי לחזור חזרה לדרך הוא אתה.

אותם יועצים, מורים ומטפלים, הגיעו להבנות ולפתרונות דרך חווייתם העצמית.

האחד מצא את הדרך לעושר (ובאמת הצליח להתעשר), והשני מצא את הדרך לבריאות (ובאמת הצליח להבריא את עצמו), והשלישי מצא את הדרך להשלמה עצמית ואושר (וגם הוא באמת הצליח), וזה באמת מדהים וחשוב שהם חולקים אתנו את החוויה שלהם, ומציעים את עזרתם, שבפועל באמת עוזרת ועובדת לחלק מהאנשים שיקשיבו להם. אבל הבעיה מתחילה כאשר האדם היחיד משליך את חווית הצלחתו על כל בני האדם, ומבטיח תוצאות דומות לשלו, ו"שוכח" שבני האדם הם אינדיבידואלים, והגורל שלהם אינדיבידואלי.

מה גם שאם אותו המורה הצליח וזה עבד לו, והוא אומר שזה אמור לעבוד גם לי, אבל לי זה לא עובד – העושר לא מגיע, הבריאות לא מגיעה… אז כנראה שמשהו אצלי לא בסדר.

רוחניות

מבחינה רוחנית, גם אני מאמין שכל ישות במהותה הרוחנית היא שלמה, וראויה לכל האור, האהבה, השפע והשמחה שקיימים בעולם, אבל בהתגשמות הארצית, הישות הרוחית מתנתקת מהפוטנציאל השלם שלה, ובוחרת בחיים מסוימים שיכולים לתת לה התנסויות ארציות מאוד מסוימות.
יש אנשים שצריכים להתנסות בהתמודדות עם עושר, ויש כאלה שצריכים להתמודד עם עוני, יש בני אדם שצריכים להיות לוחמים, ויש כאלה שצריכים להיות פציפיסטים, יש בני אדם שהכל הולך להם בקלות, ויש כאלה שצריכים להתאמץ עבור כל פרור.
הרי אם המטרה של החיים הייתה להיות רק באור, אז מה הטעם וההיגיון בלעזוב אותו מלכתחילה ולהתגשם באדמה על כל החושך שבה? הטעם חייב להיות בדרך עצמה, ולא בתוצאותיה.

האם מטרת התפתחותו של אדם הסובל מדיכאון היא התוצאה, כלומר האושר והשמחה, או שמטרת התפתחותו היא גם ההתמודדות והדרך עצמה שהוא עובר עם הסבל? האם הטעם היחיד במחלה הוא להבריא ממנה, או שיש טעם בהתמודדות עצמה עם המחלה (התמודדות שלעיתים סופה הוא טרגי, ולעיתים הוא משמח)? הדרך שאנשים נדרשים לעבור בחייהם הארציים כרוכה לעיתים במאמץ ולעיתים בקלילות, לעיתים בהתגברות ולעיתים בכניעה וויתור, לעיתים בסבל ולעיתים בשמחה, לעיתים באופטימיות ולעיתים באובדן התקווה, לעיתים בהצלחה ולעיתים בכישלונות.

והטעם של החיים חייב להיות בדרך עצמה ולא ביעד הסופי, אחרת זה כמו להגיד שאין טעם בחייהם של מיליארדי בני אדם שלא הצליחו להגשים את עצמם, שנפלו לייאוש ולדיכאון, שחלו ולא הצליחו לעשות שינוי ולהירפא, שכל חייהם היו פסימיים והאשימו והתלוננו ואף פעם לא לקחו אחריות, שחיו בעיוורון מוחלט ולא הצליחו להתעורר לעצמם… וזאת אמירה נוראית!!

גורל

כשמתבוננים ברב גוניות הבלתי נתפסת של גורלות בני האדם (מישהו יכול לתפוס מה זה אומר למשל לגדול כילד בכפר בסין, או להיות אישה באיראן?) חייבים להודות שאין כאן עניין של צדק, או שוויון, אלא יש כאן רב גוניות עצומה של חוויות אנושיות.

יש אנשים שגורלם הוא להבריא את עצמם מסרטן, ויש כאלה שגורלם הוא למות מסרטן, יש כאלה שגורלם הוא להתעשר ויש כאלה שגורלם הוא להיאבק על פרנסתם. יש כאלה שחשיבה חיובית הביאה להם שפע, ויש כאלה שכל חייהם חושבים חיובי והשפע לא מגיע אליהם, ולעומת זאת יש כאלה שהם שלילים, קמצנים וכד' ועדיין כל השפע החומרי בעולם מגיע אליהם בקלות. יש אומנים מוכשרים, ומלאי אמביציה שאף אחד לא שמע עליהם, ויש כאלה עם כישרון קטן יותר, שלא עשו שום דבר לדחוף את עצמם, והתפרסמו והתפרנסו יפה מהאומנות שלהם.

יש הורים מופלאים שמקבלים ילדים "קשים" או בעלי צרכים מיוחדים, ויש הורים זוועתיים שמקבלים ילדים הכי נוחים.

החיים לא עובדים ככה שאם תהיה חיובי תקבל חיים "טובים", ואם תהיה שלילי החיים שלך יהיו "רעים", ואם תתפתח רוחנית ונפשית ותעבוד על עצמך, אז תקבל מה שאתה חושב שמגיע לך, ואם לא תתפתח ותהיה במודעות, אז החיים "יתנקמו" בך.

יש חוקיות?

אין בכוונתי לומר שאין בחיים חוקיות גם במובנים הנפשיים והרוחניים, ושלאדם אין אפשרות לפעול מתוך הבנת החוקיות על מנת לשפר את חייו, אלא שהמורכבות של החיים היא כל כך עצומה, ואין באמת גורל שנכון לכולם, ולכן גם אין דרך סדורה שתוביל לאותו הגורל הרצוי.
כך לדוגמא כנראה שרובנו נסכים על החוקיות שאומרת שתזונה מאוזנת, ספורט, וחיים נפשיים רגועים, טובים לבריאות האדם, ובכל זאת ההיסטוריה מלאה באנשים ש"עומדים בקריטריונים" האלו וחלו ומתו ממחלתם, ולעומתם אנשים שאוכלים ג'אנק, לא זזים מהספה, והם כעסנים וממורמרים, וזכו בחיי בריאות ובמוות מזקנה. אני גם לא מתכוון להגיד נואש, ולומר שאין טעם לנסות (לדוגמא לעשות ספורט, לאכול מאוזן, ולחפש אחר איזון נפשי), אלא להיפך, אני חושב שהחשיבות היא בניסיון עצמו ולא בתוצאות שלו. הטעם הוא בדרך עצמה ולא בתוצאותיה, כלומר הטעם הוא בתהליכים, בניסיונות ובמאמצים עצמם, ולא משנה מה יהיו התוצאות.

האדם צריך לעשות את התפתחותו הגופנית, נפשית, ורוחנית, מתוך הצורך המהותי להתפתח, ולא מתוך הציפייה לתוצאות ולתגמול.
אני חושב שרק עשייה כזאת מתוך האהבה לעשייה עצמה, ולא מתוך ציפייה לתוצאה, יכולה להביא לקבלת עצמנו, וחיינו.

משמעות התוצאה

אף אחד לא באמת יודע מה יהיו התוצאות ומהו הגורל הנכון של האדם.
הניסיון לדעת ולהגיד מהו הדבר הנכון מבחינת הגורל של האדם הוא יומרני.
אנחנו יכולים לנסות, ולתהות, ולהציע, ולבדוק.

גורל האדם קשור בתמונה הרחבה של הקיום, הכוללת את כל עברו (גם הקרמתי), ואת כל עתידו, והיא כוללת הקשרים רחבים של הקשר בין האדם לאנשים אחרים, לחברה וכן הלאה. תמונה רחבה זו אינה גלויה לתודעת האדם, ולכן עלינו להישאר בענווה ובצניעות ביחס לגורל של עצמנו ושל האנשים שאנו פוגשים.

ההימשכות שלנו לתוצאות היא אנושית וטבעית, והיא נובעת בחלקה גם מחוסר היכולת שלנו לתפוס את התמונה הרוחנית הרחבה של עצמנו ושל הקיום, ולכן אם וכאשר אנו מנסים ופועלים למען ההתפתחות, אבל לא רואים את הפירות במהלך החיים הנוכחיים, זה לא אומר שנכשלנו, אלא רק שאין לנו את היכולת לראות כרגע את פירות עבודתנו.

כל תהליך תמיד נושא פרי, רק שהוא לא תמיד הפרי שאנחנו מייחלים לו, או שאנו לא מסוגלים בזמן הנתון לראות אותו.

קנאה

ההתמודדות עם הקנאה, וההבנות שבאו איתה, חיזקו בי את ההבנה שכמטפל השאיפה העמוקה שלי היא לעזור לבני אדם לשאת את גורלם באשר הוא יהיה.
ולא בגלל שאני לא מאמין ביכולת של האדם להשתנות ולשנות את חייו, מכיוון שאני לגמרי מאמין באפשרות הזאת, כי חוויתי אותה בעצמי, וחוויתי אותה דרך אנשים שאני עובד איתם. אני מאמין ששינוי הוא אפשרות ממשית, והעבודה הטיפולית מביאה לשינוי ממשי, אבל כמו שכתבתי, אף אחד לא יכול לדעת מהו השינוי שלו האדם זקוק למען הגשמת ייעודו וגורלו. כך בעבודה עם אדם חולה מסוים, השינוי אולי יתבטא גם בריפוי, ואילו עם אדם אחר השינוי יתבטא באופן שבו האדם יקבל את מחלתו ואולי אף את מותו, כלומר שהעובדה שלא היה ריפוי של המחלה, אינה מעידה על כישלון, אלא על גורל אינדיבידואלי שונה.
יש מצבים שהאדם יכול וצריך לשנות, ויש מצבים שהאדם אינו יכול לשנות אלא רק את יחסו אליהם,
ויש מצבים שהאדם לא יכול לשנות את הנסיבות, וגם לא לשנות את היחס שלו, וכל מה שהוא כן יכול, זה לשאת אותם ולהתמודד איתם.

לקבל את גורלנו משמעותו היא לקבל את עצמנו על כל רבדינו הנפשיים, היפים והמכוערים,
ומשמעותו היא גם לקבל את עברנו, ואת ההווה שלנו, על כל הצבעים והגוונים שצבעו וצובעים את חיינו.
לקבל את זה שפגעתי, ולקבל את זה שפגעו בי, לקבל את ההצלחות שלי, ולקבל את כל "הכישלונות" שלי,
את איך שאני נראה, את מצבי הכלכלי, את ההורות שלי, את הזוגיות שלי, את ההורים שלי, ואת הילדים שלי.

הכל.

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.