הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

5 וחצי בבוקר. קפה בשדרה. בפינה אחת סטלן במאנצ'. מתעסק בפלאפון בעיניים אדומות. אוכל ושותה כדי שיוכל להרדם כמו שצריך. בפינה הנגדית איש מכובד. הומו תל אביבי מקועקע, בחליפה ורודה. מתחיל את היום שלו מוקדם מכולם. אבל חייב את האמריקנו שלו לפני הכל. הבוקר הוא גיוון, קפה קר גדול. ובאמצע, אישה יפה. בערך בת 35. היא כבר הייתה פה עם הילד הקטן שלה באיזה אחר צהריים אחד.

הלילה בשעה אחת היא הייתה פה ושתתה קפה, בשתיים עזבה. ועכשיו היא שוב פה, שותה קפה.

"את לא תשני היום?" שאלתי. "לא היום", היא ענתה. ובמבט אחד מיד הבנתי. סם האהבה קוראים לזה. היא עברה פה מוקדם יותר עם בחור צעיר,שבטח קרוב יותר לגיל של הילד שלה, מאשר אליה. ועכשיו כשאני רואה אותה הכל מתחבר.

"אני קצת מקנא בך"

היא יושבת, שותה קפה. מעשנת סיגריות בשרשרת. היא לא יכולה להירדם עכשיו. מחזה כל כך יפה. אישה יפה. אמא יפה, באמצע החיים. דלוקה בבית קפה על השדרה בחמש וחצי בבוקר. לא אומרת מילה. רק יושבת שם ומחייכת עם עיניים פקוחות לרווחה כשאני מגיש לה את הקפה.
"סליחה. סליחה". היא קוראת לי כדי לשלם ומפסיקה לי את רצף הכתיבה. "אני קצת מקנא בך" אני אומר ומחזיר לה את העודף. היא מחייכת, יודעת על מה אני מדבר.

לאט לאט המקום מתמלא באנשים שמעדיפים לשתות את הקפה של הבוקר במקום ציבורי, במקום בבית שלהם בשקט של הבוקר. נראה לי שזה כבר נהיה השקט שלהם. בבית הם לבד עם המחשבות וזה יכול להיות מרעיש.

בשבע בבוקר מגיע הבחור שמחליף אותי, ואני יוצא לכיוון הדירה שלי. יש משהו נחמד בלסיים את היום שלך כשכל השאר רק מתחילים אותו. זרם של אנשים עם הפנים בתוך הסלולריים, במזל הם לא נדרסים בדרך לעבודה.

אני מסתכל עליהם. בלילה אני חושב בצורה שונה. כל מה שאני חושב עליו בזמן שאני חולף על פני עדר האנשים בדרכם לעבודה, הוא על האישה הדלוקה מלפני שעה וחצי. בעולם אחר, אותה אישה בדיוק, הייתה עכשיו מתעוררת, לוקחת את הילד שלה לגן או לבית הספר ומגיעה לקפה כמישהי אחרת לגמרי. אבל היא מי שהיא.

והם, כל שאר האנשים, הם מי שהם? או שהם רק התמונות על הצג של הסלולרי שלהם? חיים בפייסבוק ובפוקימונים, בלי לשאול את עצמם מי הם? ממשיכים בלופ המטורף של החיים. קמים כל בוקר, מתלבשים באותם בגדים ויוצאים לאותה עבודה, באותה הדרך שעשו אתמול ושלשום ולפני שלשום. משקיעים כל כך הרבה מחשבה ואנרגיה בדברים זמניים. שוליים. כשהם יגיעו לגיל 60 אולי יתחילו לחשוב שבזבזו את כל הזמן שלהם על הדברים הלא נכונים. שהם מעולם לא עצרו לשאול את השאלות הנכונות, אם בכלל עצרו לשאול משהו.

בטח חושבים שזה בגלל הסמים

כמה מטרים לפני שמגיע לדירה רואה בחורה, הומלסית צעירה, שוכבת על המדרכה. לא באיזה פינת רחוב אלא באמצע המדרכה, בפינת אלנבי רוטשילד. אנשים חולפים סנטימטרים ספורים מפניה של האישה, כמו רובוטים כולם, בלי להפנות אף לא מבט למטה, לעבר הבחורה המסכנה.

בטח חושבים שזה בגלל הסמים ולא בגלל שעשתה כמה בחירות רעות בחיים שלו.
אני לא יכול להישאר אדיש. מתכופף אליה, שואל אותה אם היא רוצה לאכול או לשתות משהו, מגלגל לה סיגריה ומציע לה לעבור לשכב בפינה, כדי שאיזה זומבי בטעות לא ידרוך עליה. כי הוא, יש לו עבודה ומיטה לישון בה, אין לו זמן או אנרגיה להתייחס למישהי שהוא לא מכיר שמתפללת למותה.

כשאני נעמד כדי להמשיך לצעוד לדירה, קיבלתי מבטים של 'איזה מעשה אצילי לעשות, כל הכבוד'. בא לי לנער אותם. עד שהם יבינו שהיא זה הם והם זאת היא. ואנחנו נדרשים למעשים יום יומיים של חמלה. עד שהכל יהיה כמו שהוא אמור להיות.

תל אביב, איזה עיר דפוקה זאת. אני מת עליה.