לרוב אני פוגשת אותה. מתנצלת, מובכת, כואבת ולעתים גם כועסת על עצמה, על מה שזה עושה לה.

"רק שתדעי אני ממש אוהבת אותו, אני אוהבת אותו כמו את שאר הילדים שלי"

היא אוהבת אותו מאד, לעתים שוכחת שהוא הילד הקטן שיצא מרחמה.

את הפעם הראשונה שאמר "אמא". את חום גופו כשיינק.

לעתים מתפרצת עליו כי רוצה שהכאב יעלם ולעתים מרחמת ונבלעת בתחושת חוסר האונים. היא נאה, לבושה היטב, כזאת שתמיד אמרו לה שתהיה אמא נהדרת.

בת 37 וקצת עם שלושה ילדים-בדיוק כפי שחלמה. והוא-זה שמאתגר אותה עכשיו-הוא, ה"תינוק שלה".

זה שאמרו לה שיגדל מעצמו, זה שאמרו לה שהוא יהיה הדובדבן כי היא כבר מנוסה.

נבלעת לתוך היאוש

אבל, היא רואה דרכו את המראות הכי לא פשוטות של עצמה או של אנשים שלא הייתה רוצה שילמד מהם תכונות אלו. רוצה להושיע אותו ואת עצמה מהאתגר שניצב מולו ומולה ולעתים מבינה שבמקום להושיע היא נבלעת. נבלעת עמוק לתוך הייאוש, האובדן והכאב.

לעתים פשוט רוצה שהכאב, הכעס, הייאוש והתסכול ייעלמו. היא רוצה לראות את הילד שלה- בשר מבשרה זקוף ובטוח יושב ונוגע בליבה, אומר את אשר חש ןמביע את זעקתו, שמחתו וכאביו גם מולה.

מדבר, מפטפט מזיל דמעה או מגניב חיוך. אבל כרגע אין כמעט מגע מקרב, יש מעט מאד תקשורת נעימה. והיא כואבת. אני עוטפת את כאבה לתוך ליבי- מספרת לה שגם לי זה קרה ובטח יקרה.

שלעתים אני רואה את אחד מילדיי וליבי מתמלא אהבה ובאותה העת, פוגשת את האחר והכעס יוצא מגרוני.

לעתים, פוגשת את כאב דימוי הגוף של אחד מהם ובלי להבין (ולעתים עם להבין) נזכרת בכאב שצרוב בליבי-כאבי שלי. אותו כאב, שעדיין פורט על מיתרי ליבי. וברגעים שהכאב לא מובן או בלתי נסבל –כל כך רוצה שהוא יעלם.

 צועקת מתוך תסכול

ואז,מנסה להפיג את כאבי על בשרה הכואב של ביתי. דרך צעקה, אכזבה או טישטוש. פעמים אחרות פוגשת את ביתי נכנעת ללחץ חברתי, נסחפת אחר דברים שהם לא שלה (ולא הייתי רוצה שיהיו שלה). מקטינה אחרים בשביל לגדול, מנמיכה אנשים בכדי להיות חזקה. נזכרת בעצמי כועסת על עצמי ודרך זה עליה. על מי שהייתי ואולי עוד מי שעודני . רוצה שזה יהיה יותר קל.

ואני כמטפלת מאפשרת לה להיות מוכלת בתוך כאבה ואובדנה שלה. ובלי מילים מתחיל להיבנות החיבור הקוסמי של אמא מוכלת שיכולה להכיל את ילדה. היא שואלת דרך מסך של דמעות: איך יוצאים ממעגל הקושי והכאב שלו ושלה? איך משרים ביטחון, אהבה וקבלה?

אמא יקרה, חשוב לי לומר לך ראשית, קבלי את עצמך ואז אחרי שקיבלת בדקי מה בהתנהגות שלו מפעיל אותך? חבקי את המקום הזה בתוכך. חבקי את הילדה שאת.

אחרי שזיהית את המקום הכואב שלך- התחילי לאט לאט להדליק אור על החוזקות שלו. רשמי (עוד לפני שאת מציינת בפניו) כל יום- בטקס מלא כבוד שלושה דברים שאת מוקירה, מודה במעשים של ילדך באותו היום.

חפשי את החוזקות של הילד

הטקס עשוי להיות קשה בהתחלה –אל תתייאשי . שלווה תגיע. ואז, אחרי שהשקעת ימים לא מעטים בתשומת ליבך לחוזקותיו והכנסת אותם לליבך, התחילי להאיר בפניו את החוזקות שלו.

אל תאמרי לו כל יום "כל הכבוד!" או "אתה הכי מוכשר".

אמרי: "כמה נעים לי שהשקעת בהכנת התרגיל".

"כמה מרגש אותי שמזגת לאחיך מים".

"משמח אותי לראות את ההשתדלות שלך לדבר עם המורה שלך בכבוד"

"הציור שציירת מאד מיוחד בזכות הצבעים שבחרת,השמש העגולה,הצהובה והחמה שציירת".

הקפידי על כל אלו. בכדי שנשמתו תוכל לקבל ולשמוע ואפילו להאמין.

ספרי לו על תחנות חייו

שתפי אותו- אל תחכי שישמיע את קולו ספרי לו על כאביך על אכזבותיך על נקודות האושר בחייך ועל נקודות המפנה. ספרי לו ולעצמך עליו דרך תחנות חייו היזכרו יחדו בלידתו, בתחילת הזדקפותו. תרשי לעצמך לבכות ולהתגעגע ולשמוח ולהתערטל מולו ומול עצמך.

אחרי ימים ושבועות שעמלת על הקירבה. הזכירי לעצמך שוב ושוב שאת לא יכולה לחסוך ממנו את השיעורים של חייו. את לא יכולה להמתיק את הטיפות המרות ואת לא יכולה לצעוד במקומו. את יכולה לתת לו את התחושה שאת שם. כרוח גבית ככנפי נשרים הנושאים אותו בתוך דרכו בשקט לקבלו פצוע וחבול. את שם כשיפול ואת שם כשיבחר לקום. אבל הוא – הוא יישות מיוחדת, מופלאה בזכות מה שהוא.

אמא יקרה, האתגר הניצב בפניך הוא פרי אהבתך. הוא הדהוד של מי שאת ומה שאת מביאה. תאהבי את עצמך, תחמלי את עצמך והוא ילמד את דרכו את דרכו-בחבל הארץ שנקרא – א ד מ ה.

דינה אלטשולר ויסוצקי

שמי דינה אלטשולר ויסוצקי.אמא לשלושה מופלאים. מנחה ומלווה הורים, משפחה ובני נוער. מוסמכת מכון "אדלר". בעלת ניסיון רב שנים בעבודה עם בני נוער. מנחה ומלווה הורים בשאלות ההורות, במפגש האישי עם הילד שלי והילד שהייתי ובשאלות הורות ומשפחתיות שונות ומגוונות.