הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

"את שומעת" היא מתיישבת מולי,

"באתי כי אני צריכה כמה כלים פרקטיים. אני צריכה לשלוט בכעסים שלי".

וממשיכה " אני מוצאת את עצמי במצבים שאני יודעת בדיוק מה צריך לעשות ואיך להגיב, אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה, ואני מוצאת את עצמי נופלת כל פעם באותם בורות."

"את מתכוונת שיש דפוס התנהגות שחוזר על עצמו ואת לא שולטת בו?" אני שואלת.

"כן" היא עונה, "תמיד זה ככה, נמאס לי ואני לא מצליחה להיפטר ממנו, אפילו כשאני רואה אותו מגיע, ויודעת מה תהיה התוצאה, הכעס מציף אותי, וזהו, נכנסת לאוטומט." האמת, אני שומעת את זה די הרבה.

אפשר להפטר מהדפוס?

החדשות הרעות הן, שלא ניתן לנצח דפוס. ניצחון, אם הוא בכלל אפשרי, הוא תוצאה של מלחמה; ובמלחמה נגד עצמנו, כמו במחלה אוטואימונית [להבדיל, אבל לא כל כך שונה בעצם] אין מנצחים. רק מפסידים.

החדשות הטובות הן שכל דפוס, לא במודע, הוא לטובתך, וכשתביני במה הוא נועד לעזור לך, תוכלי לבחור לפעול אחרת.

כל דפוס שיש לך, אימצת לעצמך, בלי ששמת לב, כדי למלא צורך אנושי שמאוד מאוד חשוב לך.

אימצת לעצמך את הדפוס הזה כי צורת ההתנהגות, התגובה או החוויה הפנימית הזו – שעכשיו את כל כך מנסה להיפטר ממנה – הייתה מתישהו, הדרך הטובה ביותר שמצאת באותו זמן, ובאותן נסיבות לפעול לטובתך. והמנגנון הזה היה בזמנו כ"כ יעיל בשבילך, שהוא נצרב כמנגנון אוטומטי. ממש כמו שאת לא צריכה לחשוב איך לפעול כדי לשלב הילוכים בזמן נהיגה, או לתכנן איך להעמיד רגל לפני רגל כשאת צועדת.

לכן, משום שההופעה של הדפוס היא אוטומטית, גם אם היום, בבחירה מודעת, את חושבת שחסרונות הדפוס עולים על יתרונותיו, בפועל את מרגישה שבוייה של עצמך. זו מלחמה אבודה מראש.

הפעולה האוטומטית הזו, תמשיך להתרחש, עד אשר תסכימי לעצור את המכונה, ולבדוק מה קורה שם שמפעיל אותך. בחינה כזאת נעשית בהתחלה בדיעבד, אחרי עוד אירוע שהגבת באופן שממש לא רצית. פעם ועוד פעם. מפעם לפעם הפער בין הבדיעבד לבין הרגע עצמו, הולך ומתקצר, עד שאת יכולה לתפוס אותו ממש ברגע ההתרחשות. ולבחור: עכשיו אחרת.

בתת מודע זה מרגיש כמו פחד מוות

למרבה הצער, אנחנו לא מורגלים לעצור ולברר איזה צורך אנושי לא מתמלא לנו כרגע, זה שמעורר אותה תחושה קשה של "כעס", "אכזבה", "פגיעה" "בדידות" וכו'. למרות שתמיד בבסיס של תחושה לא נעימה, יש צורך משמעותי בשבילנו – ב"שותפות" או "בטחון" או "אהבה" – שפשוט לא מצליח כרגע להתמלא. מה שקורה בפועל הוא שאנחנו מרגישים דחף פנימי כלשהו, ומשום שלא ברור לנו מה המקור של הדחף, אנחנו מתבלבלים להמשיך ולפעול מתוך דפוס אוטומטי שאימצנו לעצמנו בנסיבות שהרגשנו באופן דומה בעבר.

ככלל ככל שהדפוס עקשני יותר בהיאחזות שלו בך, סימן שהצורך שעומד בבסיס שלו קריטי יותר לחוויית הקיום שלך. זה אולי נשמע דרמטי מידי, אבל מי שהתנסתה בחקירה הפנימית למצוא את הצורך העמוק שיושב בבסיס של דפוס דומיננטי במיוחד, מכירה את התחושה הזו היטב; באופן תת מודע כלשהו, הנואשות למלא את הצורך הספציפי, נחווית ממש כמו פחד מוות במידה והצורך לא מתמלא. ולכן המערכת ההישרדותית, שיושבת במוח הקדום שלנו, מתעוררת, ואנחנו מגיבים כאילו פגשנו זה עתה אריה מורעב בלב הג'ונגל. וכשאת רואה אריה [משוחרר! רעב!] קשה למצוא באותו רגע את השלווה להחליט איך היית את רוצה להגיב, לא?

אז מה עושים?

הכי חשוב – מתיידדים עם הדפוסים שלנו.

מתחילים מלזהות התנהגות שלך שחוזרת, למרות שממש לא היית רוצה – צעקות או ניתוק קשר במקרה שמישהו אומר משהו, האשמה עצמית או "התקפלות" במקרה שמישהו מעיר משהו. נגיד, שאת נוהגת לנתק מגע במקרים שאת נפגעת, והיית רוצה לבחור התנהלות אחרת, במקום "להיות ברוגז" עם אנשים שקרובים לך. שלב ראשון – רגע אחרי שיצאת מעין הסערה, והצלחת להיזכר, שמה שקרה עכשיו הוא ששוב פגשת בדפוס שלך, את נושמת נשימה עמוקה, ונזכרת, שהדפוס הגיע, כי משהו מאוד מאוד יקר לך, משום מה לא עבד, והוא, הדפוס הזה, בסך הכול רצה לעזור לך.

אחרי שנזכרת גם בזה, את נושמת שוב, נשימה עמוקה, ושואלת את עצמך 3 שאלות.

מה קרה שם? עובדות: למשל, כתבתי הודעה בקבוצה ואף אחד לא הגיב לי, ואז נכנסתי ל"ברוגז".

מה הרגשתי כשזה קרה? רגשות: נעלבתי, הרגשתי בדידות.

מה היה חשוב לי שם שלא קיבל מענה? צרכים אנושים: לדעת שאכפת ממני.

וכשזיהית את הצורך החשוב שלא נענה לך באותה סיטואציה [הרבה פעמים, זה משהו ממשפחת החופש או הביטחון או השייכות], את נותנת תשומת לב מלאה לצורך הזה, ובודקת, כמה הוא משמעותי לך בהתנהלות היומיומית שלך, ככלל.

לרוב, גילוי של צורך עמוק כזה, מרגיש כמו מבול של אסימונים שנופלים, כי את רואה, כמה דברים בהתנהלות היומיומית שלך, מושפעים מהעובדה שהצורך הספציפי הזה – למשל לדעת שאכפת ממך – מתמלא או לא מתמלא.

אחרי שזיהית את הצורך שמוליד את הדפוס הזה – למשל, לדעת שאכפת ממני – את יכולה לשאול את עצמך, האם העובדה שאנשים לא ענו להודעה שלך, בהכרח אומרת שזה בגלל שלא אכפת להם ממך?

בדרך כלל, לאחר זיהוי הצורך כבר אין אותה תחושה של בדידות ופגיעה [עד שתנסי, תצטרכי לסמוך עלי בעניין הזה, שזה מה שקורה]. ברגע שאת פחות פגיעה רגשית, את פנויה לראות שאולי האנשים לא הגיבו מסיבות שלא בהכרח קשורות בך. ושאם זו הקבוצה של ה – BFF שלך, למשל, כנראה שהאופציה שלא אכפת להן ממך, היא דווקא פחות סבירה.

נכון שכשמסתכלים על הסיטואציה מזווית קצת אחרת, אפשר לחשוב על דרכים אחרות, שהיית יכולה לבחור בהן להתנהל, במקום "ברוגז"? בפעם הבאה, גם אם הדפוס יופיע [והוא יופיע, כי הוא אוטומטי], ייקח לך הרבה פחות זמן, להיזכר למה הוא פה. ואז יגיע הרגע, שבו יקרה אירוע דומה, ותגלי שאת מתנהלת אחרת לחלוטין, ובמקום להכריז בינך לבינך על "ברוגז" פשוט תכתבי בקבוצה, שמאוד חשובה לך ההתייחסות ואת ממש תשמחי שמי שמתפנה מעיסוקיו יגיב.

זה עובד.  

יעל טומשין

יעל טומשין

אני יעל, בת 45, מלווה נשים באמצע החיים, שמתבלבלות לחשוב שהמשמעות של להיות במודעות עצמית זה להסתובב עם רשימת מכולת של "מה ואיפה אני לא בסדר".אז אני עוזרת להן להכיר את עצמן, להבין מה כואב להן בסיטואציה מאתגרת, ומה מקור העצמה שלהן, ולהכיר שיטות פרקטיות ליצירת תקשורת מחברת ומקרבת, קודם כל לעצמן, ואח"כ לצד השני, למרות שהוא נשאר בדיוק אותו דבר.
יעל טומשין