כיצד אמירה יפה ומהפכנית זו של רודולף שטיינר (פילוסוף, מחנך ומורה רוחני 1861-1925) יכולה לעזור לנו להבין את עצמנו ואת סביבתו ולפתח בתוכנו חמלה?

ילדים הם אגוצנטריים והם צריכים להיות כדי להתפתח

בואו ננסה להבין אמירה זו דרך התבוננות בילד: ילדים הם ישויות מאוד אגוצנטריות. כשהם רוצים משהו הם רוצים אותו כאן ועכשיו, ולא מעניין אותם אם אין לנו ההורים כסף, או אם אנחנו עייפים, או טרודים בבעיות היום יום שלנו.

כשתינוק רוצה לינוק למשל, הוא בוכה וצורח כדי שרצונו יתמלא, וזה לא ממש מעינינו שאימא צריכה עכשיו קצת שקט וזמן לעצמה. בטח חלקכם גם זוכרים שכילדים הרגשנו שכל העולם סובב סביבנו, ואנחנו מרכז העולם.
כמבוגרים אגוצנטריות זו יכולה מאוד לצרום לנו, כי אנחנו מאמינים באלטרואיזם והתחשבות באחר, אבל תכונה זאת של הילדים היא הכרחית להתפתחותם, כי בשלב זה של חייהם על הילדים לדאוג בראש ובראשונה להתפתחותם וגדילתם העצמית.

שטיינר (ב'מהות האגואיזם') מקביל תקופה זו לזרע או שתיל, שזקוק למים, אויר, אדמה ושמש כדי לגדול. כלומר אפשר לראות את הילדות בהקבלה לשתיל הצעיר כתקופה של נזקקות, כתקופה של קבלה של מזון מן החוץ, ולקיחתו לעצמי על מנת שאוכל לגדול, להיות יותר מפותח, יותר חכם, ויותר חזק, כאשר ההתפתחותי העצמית היא מטרתי המרכזית.

הילד בן 40 והוא עדיין אגוצנטרי?

אם נמשיך לעקוב אחרי תהליך התפתחותו של הצמח נראה שמגיע שלב שבו הוא פורח ונותן לעולם את יופיו, ואז שלב נוסף שבו הוא כמו מוותר על עצמו על מנת להוציא מתוכו פרי וזרע. כלומר באופן טבעי אצל הצמח הלקיחה והקבלה הפכו לנתינה. אבל אצל האדם היפוך זה אינו קורה באופן טבעי.

בואו נדמיין למשל את אותו ילד אגוצנטרי שהפך עכשיו לאדם בן 40, ואותו האדם הוא כבר הורה ובעל עסק, אבל אותה אגוצנטריות של הילדות לא עברה היפוך והתמרה ונשארה כשהייתה. כלומר אותו האדם עדיין מרוכז בעצמו, ודואג קודם כל לצרכיו האישיים, ולא מעניין אותו הצרכים של סביבתו. והנה לנו תכונה שבזמנה הייתה טובה ואילו עכשיו הופכת לרעה, כי הורה שדואג קודם כל לצרכים של עצמו ישתמש בילד למען עצמו, ולא ידאג לילד למען הילד. וכבעל עסק אותו האדם ידאג לרווחיו בלבד, מבלי להתחשב בעובדיו ובלקוחותיו. האגוצנטריות הטובה והטבעית של הילדות הפכה לאנוכיות הפוגעת בסביבה.

אנחנו מתפתחים ומחפשים שליטה

בילדותנו כולנו תלויים לגמרי בהורינו וסביבתנו. רווחתנו וביטחוננו, לא נמצאים בידינו ולכן נקודת המוצא שלנו כילדים היא חוסר האונים. ולכן ככל שאנו גדלים ותודעתנו והבנתנו את עצמנו וסביבתנו מתפתחת, יחד עם יכולותינו הפיסיות, אנו מנסים להשיג יותר ויותר שליטה בחיינו. חלק ממנגנון קיומי הישרדותי זה הוא כמו החלטות פנימיות שאנו לוקחים בילדותנו (שחלקן מודעות יותר וחלקן פחות – תלוי בגיל).

לדוגמא ילד שמגלה בתחילת גיל התבגרותו את האהבה, וחוה שיברון לב, ומתוך חוויה זו מחליט לסגור את ליבו, ולא לתת לעצמו להתאהב שוב. או ילד שמגיל מאוד צעיר מבין שהוא חייב להישאר חזק, כי כאשר הוא חלש ומתפרק בבכי, אין מי שיוכל להכיל אותו. או ילד שמרגיש שעל מנת שיאהבו אותו עליו להיות חיובי, ולכן את הרגשות השלילים הוא מדחיק עמוק פנימה. או ילד שמבין שרק אם הוא ילחם ויכעס הוא יקבל את מה שהוא רוצה.

החלטות פנימיות אלו של כולנו בילדות, נובעות מהצורך למצוא פתרון לכאב ולחוסר אונים, כלומר מהצורך למצוא בטחון, אהבה, ושייכות. החלטות אלו תואמות את יכולת ההבנה המוגבלת שלנו באותם גילאים הן את עצמנו והן את סביבתנו, ולכן הן תמיד מוחלטות וחד צדדיות, כלומר אינן תופסות את המורכבות האמתית של הקיום. והדבר החשוב ביותר לעינינו הוא שהחלטות פנימיות אלו שנלקחות בילדות, מגינות ושומרות עלינו, ובזכותן אנחנו מצליחים לשרוד את כאבי הילדות, וחוסר האונים שלנו.
אבל הבעיה מתחילה משום שהחלטות פנימיות אלו הופכות להיות התגובות הטבעיות והאוטומטיות שלנו לסיטואציות. הן הופכות להיות מי שאנחנו.

תכונה ששירתה אותנו בילדות יכולה להגביל ולפגוע בנו.

והנה בבגרותנו, כאנשים מבוגרים מה קורה? אותו הילד שסגר את ליבו, מחפש עכשיו אחר האהבה והזוגיות, ואולי אף מצא אותה, אך הפחד משיברון הלב לא מאפשר לליבו להיפתח ולהתמסר לבת זוגתו, וזה מוביל לקשיים בזוגיות. ואותם ילדים שלא מרשים לעצמם להיות חלשים או שלילים, מרגישים עייפות ותשישות, ושאף אחד לא מכיר אותם ומבין אותם, כי הם כל הזמן במאבק פנימי מול חלק לגיטימי בתוך נפשם.

לא אחת, מלחמה פנימית זאת נגד עצמם תגרום למחלות ומשברים. הילד הנלחם והכועס עומד מול סיטואציות בחייו שהמלחמה והכעס לא רק שלא משרתים אותו, אלא פוגעים בו, ובגללם הוא שוב ושוב מפוטר מעבודתו, או אולי לא מצליח להתחבב על חבריו בעבודה.

שוב אנו רואים איך תכונה או איכות שבזמן מסוים שירתה אותנו נאמנה, ועזרה לנו, הופכת להיות בזמן אחר איכות שמגבילה אותנו ופוגעת בנו. וכאן נמצאת הנקודה הכי חשובה להבנה כי למעשה אם נסתכל היטב נוכל לראות שכל תכונה, רגש, והתנהגות שלנו, אינם רעות מיסודן, אלא שהבעיה מתחילה כאשר הן חד צדדיות וכאשר הן שולטות בנו ומפעילות אותנו ללא שליטתנו.

המטרה שלנו היא להיות חופשיים מדפוסים ישנים שלא משרתים אותנו

לכן מטרת התפתחותנו העצמית אינה לרכוש איכויות מסוימות שאנו חושבים לחיוביות, ולסלק איכויות אחרות שאנו חושבים לשליליות, אלא שמטרתנו היא להיות חופשיים ככל הניתן מדפוסים אלו, ולא משנה מה איכותן, ולהיות בעל הבית של נפשנו.

לכעס לדוגמא יש מקום חשוב בקיום שלנו, ויש מצבים שבהם הכעס יכול לשרת אותנו, ולכן מטרתנו לא תהיה להעלים את הכעס, אלא לרצות להיות חופשיים ובעלי שליטה, כלומר להשתמש בו כאשר הוא נחוץ, ולא לתת לו להשתלט כאשר אינו נחוץ.

מפתח לחמלה ולסליחה

התבוננות זאת על ההתנהגויות והדפוסים השלילים והפוגעים שלנו, היא גם אחד המפתחות לחמלה ולסליחה לעצמנו ולסביבתנו. כל דפוס שלילי כזה הגיע במקור כדי לעזור לנו לשרוד סיטואציות קשות ובלתי אפשריות. וכשאנו רואים אדם בעל דפוסים פוגעים, אנחנו יכולים להיות בטוחים שדפוס זה התעצב בתוכו, מתוך סיטואציה קשה שהייתה עבורו בלתי אפשרית, ולא כי הוא רוצה להיות כעוס, קנאי, עקשן, ופוגע.

וכך גם אנחנו לא אשמים בדפוסים הפוגעניים שלנו, כי בילדותנו היינו חייבים אותם על מנת לשרוד, אבל אנחנו כן יכולים בבגרותנו לקחת עליהם אחריות.

ועוד טיפ קטן לסיום :

לרוב מה שקורה לנו כשאנו מתעוררים להרגלים ולדפוסים הפוגעים שלנו, הוא שאנו דוחים אותם, שונאים אותם ורוצים שייעלמו, אבל למעשה דווקא דחייה זו לרוב מחזקת אותם. אז מה אפשר לעשות?

אחד הדברים שהכי עוזרים במצבים אלו, זה דווקא שאנחנו אומרים, למשל לכעס – אני מודה לך ששירתת אותי בילדותי, אני יודע שאתה כאן בשבילי, אבל עכשיו ההסכם הישן שלנו כבר לא עובד, כי עכשיו אני מבוגר ואני יכול לקחת אחריות על מה שקודם לכן לא יכולתי. עכשיו אני כבר לא רוצה לכעוס כדי להשיג דברים, אלא רוצה להאמין שאוכל להשיגם מתוך אמונה שמגיע לי. כלומר עושים הסכם חדש מתוך כבוד והכרת תודה, לאותו הדפוס ששירת אותנו נאמנה בעבר.

 

ניר עופר עזריאל

שמי ניר. אני נשוי באושר ליעל, יש לנו שני ילדים, ואנו חיים בנס ציונה. בעברי הלא רחוק עבדתי כמחנך עם הגיל הרך, ובשנים האחרונות אני עוסק בפסיכותרפיה של גוף, נפש ורוח, ובעבודה עם הביוגרפיה של האדם.עדיין שומר על קשר עם החינוך ועובד עם צוותים של גני ילדים, ועם הורים.אוהב לחקור וללמוד בעיקר את נפש האדם, ואוהב לחלוק עם אנשים את המחשבות, הרגשות והתובנות שלי.