הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

זהו סיפור דמיוני עם נגיעות חזקות של מציאות פוסט טראומטית

כתב: רמי יולזרי

השעון המעורר מצלצל.

עכשיו לילה או כבר בוקר? לילה שלישי או רביעי ללא שינה מסודרת, איבדתי את הספירה.

עוד לילה של שינה עמוסת סיוטים. קיוויתי שהבוקר יבוא וכך הסיוטים יסתיימו, אבל עכשיו הבוקר הגיע, ואני מבין שזה יכול להיות אפילו יותר גרוע. עכשיו אני חייב לנסות להתמודד עם העולם.

ומה אם אני לא יכול להתמודד עם זה?

אני מבלה את 45 הדקות הבאות בניסיונות לשכנע את עצמי להתלבש, כדי שאוכל ללכת לעבודה. מגלה שאני לא יכול לעשות את זה. רצים לי בראש יותר מדי דברים שמפעילים את הזיכרונות. אני לא יכול להתמודד, לא יכול לעבור עוד יום מחוץ לבית עם התחושה של לחיות בפחד כל היום, והחרדה, היא מפעילה את כל הכעס והזעם. מה אם אני לא יכול להתמודד עם זה? אני חייב ללכת לעבודה. אני חייב לפרנס את המשפחה שלי. אני חייב להתמודד עם זה לנצח.

סוף סוף אני מחוץ לבית, הרכב יוצא מהחניה, אני בתנועה. רגע אחרי הדופק עולה אני מתכונן להיתקלות. הנה זה מגיע, הנה עוין עם מטען צד, מקווה שאני אוכל לעבור דרך המארב הזה כמו שאני נכנס לתוכו, שלם ובחתיכה אחת. שנייה אחרי, קולט שמדובר בנער עם ילקוט בית ספר שרץ כי הוא כבר באיחור. גם אני באיחור. נראה לי שמחסן התירוצים שאני מספר לבוס שלי מדי יום כבר התרוקן כמעט לגמרי.

רבע שעה אחרי ואני בפקקים של איילון. מביט סביבי בתמהיל של פליאה ומבט חוקר על האנשים במכוניות. הפקק לא זז והדם שלי מתחיל לרתוח, וזו רק תחילת היום אני מזכיר לעצמי.

שונא אנשים

שוב סורק את הנהגים סביבי, שם מוסיקה להירגע, אבל זה לא עוזר. כולם שקועים בטלפון או במראה או בחיטוט באף, לאנשים האלה אין מושג כמה החיים שלהם קלים. אף אחד לא מנסה להרוג אותם בכל יום. החברים שלהם לא מתפוצצים להם מול העיניים. אני שונא אנשים. אני רוצה לחזור הביתה ולנעול את הדלת, להיכנס למיטה, ולעולם לא לעזוב אותה.

אני במשרד. עובר ליד המטבחון. 3 אנשים שם מקשקשים על כל מיני שטויות. מחליט לוותר על הקפה. לא בא לי לדבר איתם. אני שומע בשיחה מישהו מזכיר בחור בשם אורן. מתחיל להזיע, הדופק עולה. מנסה להתחבא. תמונות עולות של אורן ששירת איתי בצנחנים ונהרג לי מול העיניים במארב, רץ להתחבא בשירותים. כולם בפלוגה הכירו את אורן. הכל קרה בגלל החלטה קטנה. הוא בכלל לא היה אמור לצאת למארב הזה. לפחות הוא מת במקום בלי יותר מדי סבל.

אין רגשות למעט כעס.

יש סיכוי שאני אפסיק אי פעם לראות את זה? האם הוא הרגיש משהוא באותו שבריר שנייה לפני שהוא מת? הלוואי שיכולתי להרגיש שוב. הפכתי להיות כל כך אדיש. אין לי רגשות למעט כעס.

4 שעות אחרי ואני מגיע הביתה, סחוט כאילו לא ישנתי יומיים. "היי, באמת לא ישנתי יומיים" אומר לעצמי. אשתי רוצה שאבוא איתה לקניות בסופר. אני כל כך כועס. היא יודעת שאני לא אוהב ללכת למקומות כאלה. למה היא לא יכלה לעשות את זה בזמן שהייתי בעבודה? אני מנסה לא להראות לה שאני כועס ואנחנו נוסעים לקניון, היא נוהגת.

בקניון: יש כל כך הרבה אנשים כאן. למה כל כך צפוף? למה המזוקן ההוא לובש מעיל? הוא מסתיר נשק או חומרי נפץ? המקום הזה לא בטוח! אם הגברת שהולכת מאחוריי וצועקת בקול רם לטלפון שלה לא תפסיק, אני הולך לפגוע בה. יותר מדי קורה כאן. "זה בסדר", אני ממלמל לעצמי, "אתה לא שם, אתה פה, עם אשתך". אנחנו חייבים לצאת מכאן. לא בטוח פה.

הילדים מפוצצים בלונים

בחזרה בבית. אפשר להירגע.  "לך קח את הילד הוא אצל חבר שלו" אשתי אומרת, די צועקת, מהמטבח.

"לא בא לי, אני עייף. לכי את"

"איזה נודניק אתה, תמיד אתה אומר לא, אני מכינה ארוחת ערב. לך. האויר בחוץ יעשה לך טוב".

אני נכנע בחוסר סבלנות מופגן. אני בחוץ, הולך לאסוף את הילד. 10 דקות הליכה. מגיע לבית של החבר, 16 בנים במסיבת יומולדת מקימים מהומת אלוהים, מכל הדברים שבעולם הם משחקים בפיצוץ בלונים. האוזניים מתחילות לכאוב לי, לא אוהב את הרעש. "יואב בוא נלך", אני אומר בתקיפות שקטה. הם מפוצצים בלונים, אבל אני שומע רעמי תותחים. אני משתדל לא לצעוק, שלא יחשבו שאני אבא פסיכי. רבע שעה שנמשכת כמו הגיהנום עד שהילד מוכן ואנחנו בדרך הביתה.

שוב יורים עליי

נשאר לשרוד את ארוחת הערב המשפחתית. הילדים שמחים ורועשים כרגיל, ואני מכונס בעצמי, מתנתק כדי לא לאבד שליטה. רגע של ניתוק והופ אני בלבנון, שוב יורים עליי.

"אבא הכל בסדר?" לוחש בדאגה הקטנצי'ק,

"כן כן אני רק עייף", משקר שקר גס שאפילו הוא, בן ה-6 כבר לא קונה.

שעתיים אחרי, הבית שקט, אני במיטה, מתקשה להירדם, מצד אחד רוצה לישון מצד שני לא רוצה להירדם בכדי שלא יבואו השדים. כמה דקות או שאולי זה כמה שעות, השעון המעורר מצלצל. "זה לילה או כבר בוקר?" עוד יום חדש של מלחמה מתחיל.

כפי שציינתי פעם

"החיים הם כמו שדה מוקשים אין לך מושג על איזה מוקש תדרוך בצעד הבא".

יום הזיכרון 2017

למי שמעוניין, רמי ודרור זיכרמן יספרו את הסיפור שלהם בערב יום הזיכרון ב 30/4 בנס ציונה, לפרטים אפשר לפנות לרמי 0544427769.

עוד סיפורים של לוחמים

 

גם אני הייתי שם
התחברו אלינו

גם אני הייתי שם

פרויקט "אני הייתי שם" נולד לקראת יום הזיכרון 2017.
פרויקט זיכרון המתמקד בסיפורים ובחוויות האישיות של אלה שהיו שם (במלחמה) וחזרו משם בחיים.
הפרויקט הוא שיתוף פעולה של פרובינציה עם :
"פרויקט רסיסים" ו"רצים עם רמי"
גם אני הייתי שם
התחברו אלינו