רוב הזמן אני מרגישה לא ממש שייכת. לדעתי זה היה ככה מאז ומעולם, תחושת חוסר השייכות הזו שלי. גדלתי בתל אביב או יותר נכון ביד אליהו של שנות השמונים. פעם היא היתה פחות מגניבה מהיום. אולי זה יוקר המחייה שהעלה את קרנה. כשעליתי לחטיבת הביניים זכיתי לחוות את ההמצאה הגאונית הזו של מחלקת החינוך של תל אביב- יפו: ילדי דרום העיר ינדדו צפונה באוטובוסים, ללמוד ברמת אביב, לספוג קצת תרבות טובה באמת.

תחושת השייכות שלי חיפשה לה בית חם כבר אז. בערבים הקשבתי בשקט בשקט באוזניות הווק-מן לקלטות של זהר ארגוב שבטח נקנו בתחנה המרכזית, בלי להבין למה בכלל, ולמה בשקט? בטיולים השנתיים הקשבתי באוזניות לחברים של נאטשה, מזמרת לי בקול רם את המילים עם הקללות, שישמעו כולם. זה לא ממש תרם לתחושת השייכות שלי, אם אתם שואלים.

לא קשורה להייטק

גם כקצינה ביחידה הטכנולוגית בחיל מודיעין לא הרגשתי ממש שייכת. גם לא כשהשתחררתי מצה"ל ולהפתעתי הרבה לא הרגשתי שייכת כששניתי כיוון בחיים ונדדתי לחקור את עולם התודעה, הרוח והוליסטיות. כך מצאתי את עצמי מסתובבת בפרדס-חנה-כרכור, מעוז הרוחניות ומרגישה לא קשורה לכלום, לא בלבוש, לא בחיתוך הדיבור, מה יש לומר? אך גם במסדרונות הייטק כבר לא שייכת, ובמחוזות הרציונליות הסטנדרטית, החושבת את עצמה, המעייפת ונטולת החופש- גם לא.

מה יצא לי מחוסר השייכות?

שאלת השאלות נשאלת עכשיו: איך תחושת חוסר השייכות משרתת אותי? מה אני הפכתי להיות בזכותה? מה היא תרמה לחיים שלי? נדמה לי שהרווח הגדול של החסך בשייכות (נכון שקלטתם את הקטע?) הוא התפיסה העצמית שלי כמיוחדת. אם אני לא שייכת אז יש בי משהו מיוחד, שאין באף אחת אחרת. השאלה העוד יותר גדולה היא, האם הצורך בתחושת השייכות (תודה לך מאסלו) מוכרח לכופף ולכווץ אותנו לתבניות סטנדרטיות ומצומצמות שחוזרות על עצמן אצל כל אחד ואחד מאיתנו, רק כדי להימנע מסבל הבדידות שתחושת חוסר השייכות מביאה עלינו?

האם אפשר להרגיש ייחודיים ועדין שייכים? בעיני, דווקא מתוך תפיסת החלק הייחודי שכל אחד ואחת מאיתנו משמש בפאזל של החיים, אני יכולה להתחבר גם לשאר החלקים הייחודיים שנמצאים וקיימים בשאר חלקי הפאזל שמרכיבים את התמונה הגדולה. כן, כן, בכם. בך שקוראת עכשיו ובך והחלק הייחודי שלך שקורא עכשיו.
אם תרצו, כל אחד ואחת מאיתנו יצירת קרמיקה שנעשתה בעבודת יד (מטאפורית, כן?).

שייכת לעצמי

תחושת השייכות שלנו מגיעה כשאנחנו מרגישים שייכים לעצמנו, למי שאנחנו, למה שאנחנו שואפים להיות. ברגע שאנחנו מפסיקים להתנצל, להתקפל ובטח שמפסיקים לשמוע באוזניות ובסתר את זהר המלך. אז נוכל להגיע אל הבית שלנו, הפנימי. שם נמצא גם את החברים שמתאימים לנו בדיוק, שלא צריכים שנעמיד פנים או שנהיה משהו שאנחנו לא ממש, רק בשביל אשליית השייכות.

כך, ברגע הזה של תחושת חוסר שייכות לשום תבנית נולדה ההוליסטית מעשית שהיא בעצם אני. ההוויה שמחברת בין שניים, הרוח והחומר, מחפשת וחותרת לחפיפה שבניהם. בחיבור בין מוח ימין למוח שמאל, בין הנשי לגברי, המחשבה למעשה, בין ההקשבה העמוקה והמרפאה לבין הקלילות וההומור החמוד שלי. אין כאן סתירות באמת, וגם לא תבנית לאיך אני צריכה להיות. יש כאן מיזוג ושילוב של איכויות שבאות לידי ביטוי בדיוק כשהן מופיעות, במינונים המדויקים והמיוחדים לי.

כך אפשר ממש לשיר מסביב למדורה ולספר בדיחה ואפילו לא להתרגש אם היא לא היתה כל כך מצחיקה ושנונה כמו שקיוויתי שתהיה.
כך זה כשהשייכות מגיעה מבפנים.

שי רייס

שי רייס

מנחת מעגלי נשים, מטפלת הוליסטית אנרגטית,
מחוברת לקרקע ומאמינה בבלתי יאמן.
שי רייס