הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

אני די אוהבת שנוח לי. התרגלתי. אבל מדי פעם אני מבקשת מעצמי לצאת מאזור הנוחות מעט. זה גורם לי לראות את המובן מאליו.

בשנה האחרונה עשיתי באופן קבוע דברים קטנים כדי לצאת מאזור הנוחות: ביקשתי עזרה מהמשפחה, הצטלמתי ופרסמתי תמונות של עצמי, מחקתי את האפליקציה של פייסבוק בנייד והסתדרתי למשך כמה חודשים בלי בעיה. נשמע כמו משהו שקשה לעשות? לא בטוח.
זה תמיד היה כרוך באיזה אי נוחות ובריחה מאזור האסון מיד אחרי שלחצתי על איזה כפתור ושאלתי את עצמי האם פעלתי נכון? האם זה באמת מה שנדרש, האם אני באמת רוצה לצאת מאזור הנוחות?
השיא היה ביום נעים אחרי פגישה. הגעתי למקום באוטובוס (קרוב לבית), שקלתי לחזור באוטובוס. אממה, הייתי צריכה לחכות כחצי שעה. ועוד אממה, כמו אסטרונאוטית, השארתי את הטלפון בבית.
יכולתי להזמין מונית כשסיימתי את הפגישה.
יכולתי לעצור מונית ברחוב.
יכולתי לצעוד לבית קפה ולשבת שם ולכתוב.

החלטתי לנצל את המצב הנדיר הזה ולעשות סיבוב מחוץ לאזור הנוחות.

צעדתי אל העמוד המסמן את התחנה והסתכלתי סביב. שמעתי רעשי בנייה חזקים, הבטתי הצידה וראיתי המון עצים משורטטים יפה מקובצים להם באזור מופרד. ציוצי הציפורים היו גיוון מרענן. אף אחד לא צעד שם, מכוניות ספורות חלפו על פני. אזור של בתי מגורים, שקט שם.

אחרי שהסתובבתי, די מרוצה מעצמי, תהיתי: "רגע, כמה זמן אני כאן? מה השעה?" ופתאום הבנתי שאני יכולה להעריך זמן אם אני עושה משהו שיש לו טיימר פנימי: בישול, נקיון, טלוויזיה דברים כאלה. אם אני סתם בוהה תוך שאני עומדת ברחוב שקט, יכול להיות שעברו 10 דקות יכול להיות שעברו 2, איך יודעים? והנה, מתקרבת מונית. הנהג תולה בי מבט שואל, אני בוחרת לצעוד הלוך ושוב ברחוב, מתעלמת מקיומו. טרקטור חולף על פני באטיות, הנהג נהנה מהיום היפה ומביט ישירות לעברי, מוכן לעצור אם אעשה סימן לשאול אותו דבר מה.
הזמן חולף ואני חושבת כמה אני טפשה שלא הרמתי יד למונית או שאני לא צועדת לבית הקפה הסמוך. מוצאת ספסל נחמד ומתיישבת עליו תוך שאני מביטה בציפורים המטיילות ומנקרות את המדרכה. אני מתחילה להיות חסרת סבלנות ומשועממת. עולים לי רעיונות לכתיבה, אנשים שצריך לדבר איתם, תמונות שבא לי לצלם באזור, עולה רצון לבדוק מתי מגיע הציבורי הזה שייקח אותי הביתה, אבל אין מסך מואר, אין סלולרי.
איני יודעת אם האוטובוס מגיע בקרוב, או האם זוהי השעה שבכלל אין בה אוטובוס. מתחילה להיות בחוסר שקט.

מתי ייגמר הניסוי המטופש שלי?

שוב חולפת מונית שמאטה מעט ושוב אני מאפשרת לה לחלוף על פני כאילו אינני צריכה אותה כלל. לא מוכנה לוותר אחרי שחיכיתי כל כך הרבה זמן (או אולי מעט זמן, אין לי מושג). החלטתי שזה לגמרי בסדר לא לדעת אבל זה הרגיש מאוד מאוד לא נוח.
חולף עוד זמן. אני צועדת הלוך ושוב. מביטה אל השמש שתתן איזה רמז כמה זמן עבר, שעה?
פתאום רעש של תחבורה ציבורית, יש! ניצחתי. אבל מסתבר שזה האוטובוס שנוסע לכיוון ההפוך. כעסתי על עצמי אבל לא הייתי מוכנה לוותר. מדי פעם מצליחה להירגע וסתם לתהות ברחובות נס ציונה והטיימר הפנימי זועק: מה עניינים? לא עושים כלום היום? אין לך מה לעשות שאת מבזבזת ככה שעתיים או עשרים דקות בשביל עיקרון? בשביל לצאת מאזור הנוחות שלך? נו באמת.
לו היה לי טלפון הייתי יכולה לדעת בדיוק מתי אגיע למחוז חפצי. הייתי מעבירה את הזמן על הספסל עם הפרצוף למטה, הייתי מדברת עם מישהו, בודקת פייסבוק ומיילים.
בסוף הגיעה התחבורה ואספה אותי. תחושת ניצחון קטנה. שרדתי כ- 50 דקות בחוץ, לבד, בלי טלפון. בלי מישהו לבלבל לו תמוח ובלי לדעת כמה זמן עבר. זה הרגיש כמו המון זמן בעיקר כי לא ידעתי כמה זמן עבר.

מה למדתי?

שיש לי טיימר פנימי שלא מאפשר כנראה יותר מכמה דקות של לא לעשות כלום. שאין לי מושג כמה זמן עובר בלי איזה מסך שיגיד לי את זה. שהטלפון שלי מחזיק אותי ולא אני אותו. פרסומות באמצע שידור בטלוויזיה – טלפון. המתנה לרופא – טלפון. רמזור אדום – טלפון. אפילו הבנתי שיש לי מנגנון כזה שאם הטלפון לא מצלצל מזמזם אחרי שעה שעתיים, יום יומיים, אני עולה על זה שמשהו לא בסדר איתו.
אני שומעת כמה פעמים ביום את הטלפון משמיע פינגים אקראיים וכשאני בודקת – נאדה! צלצולי פאנטום.

אז מה דעתכם להשתתף בניסוי קטן:
הכניסו את הטלפון למצב שקט למשך כשעה. אם ארוך לכם מדי תעשו את זה למשך חצי שעה.
הפכו אותו כך שלא תראו את המסך. שימו אותו במרחק מה מכם.
בכל פעם שאתם מרגישים צורך להחזיק אותו או ששמעתם צלצול, סמנו זאת לעצמכם. אל תבדקו את הטלפון.
שימו לב כמה זמן עובר בין התראת שווא להתראת שווא. נסו להעריך כמה זמן עבר. לאחר חצי שעה הפכו את הטלפון וראו מה באמת קרה. אם בא לכם לשתף אותי בתסמיני הגמילה, אתם מוזמנים. שאלו את עצמכם אם היתה לכם שעה בלי הפרעות, מה יכולתם להשלים?

ועוד משהו קטן.
הגיע הזמן לצאת שוב מאזור הנוחות:
לא סובלת לראות את עצמי בוידאו. לפני כשנה השתתפתי בסרט דוקומנטרי על פרויקט רצים עם רמי.
הסכמתי למרות אי הנוחות מתוך תפיסה שהמסר יותר חשוב ממה שאני חושבת על עצמי או על איך שאני נראית ונשמעת. קשה, אבל הנה אני – בלי משקפיים כי התאורה שנשברה על העדשות עשתה בלאגן לצלם.

עקבו אחרי

מזי סולומון

מקימת האתר פרובינציה, סקרנית, חובבת מוזיקה ושטויות.
נשואה לאחד גבוה ומגדלת 2 בנים ובן. בדרך כלל מרוצה מהם.
אוהבת לכתוב, לפטפט ולהוביל אנשים להיות יותר טובים לעצמם ולאחרים, אם בא להם.
מומחית באסטרטגית תוכן ומאמינה שאנשים עושים עסקים עם אנשים שהם מתחברים אליהם.
מקיימת פגישות פיצוח חד פעמיות שמאפשרות לראות את הנתיב האישי שלכם יותר ברור. אני שיניתי את חיי לחלוטין בחיפוש אחר אושר שמחה ואהבה ומשימת חיי היא לעזור לאחרים לעשות את השינוי שהם צריכים כדי להיות מאושרים.
אני מתלהבת, אופטימית ובעלת קול פנימי שהיא חתכת נודניקית שאין לתאר (:
עקבו אחרי