הרשמה
סיסמתך תשלח אליך בדואר אלקטרוני

 

עמדנו בתור לקופה, הבת שלי ואני באחת ההבלחות הנדירות למסע שופינג. אני מתארת לעצמי שהיא די מתבאסת מזה שאמא שלה – אני – לא אוהבת ולא מתלהבת מזה. אין לי סבלנות לשיטוטים, לחיטוטים, למדידות, לרעש ולבלאגן. תנו לי להסתובב שעות בחנויות של חומרי בניין, עץ, צבע וציוד משרדי, ואין מאושרת ממני. אבל בגדים, נעליים ואקסזוריז ? ממש לא!

פעם בכמה חודשים אני נושמת עמוק ויוצאת איתה לסיבוב קניות ואפילו מצליחה ליהנות מזה. יותר מחברתה ומהשעות יחד ופחות מכמות השקיות שחוזרות איתנו הביתה.

תודה אמא

שמתי לב כי בכל פעם שהיא מסתובבת אליי עם ברק בעיניים בתוספת חיבוק, נשיקה ו"תודה אמא", יש מי שפוער מולנו זוג עיניים נדהמות. נכון, במקרה הזה של הקניות ההתלהבות והוקרת התודה שלה יכולה מובנת, אך את זה זוגות העיניים לא באמת יודעות.

הפליאה הזו גרמה לי לשאול את עצמי ממתי להגיד תודה לאמא זה משהו כל כך יוצא דופן? למה זה נשמע ונראה כל כך מוזר לסביבה?

אני בטוחה שאני לא היחידה ששיחקה עם הילדים שלה כשהיו קטנים במסירות של חפצים תוך כדי שינון המילים בבקשה כשמסרתי ותודה כשקיבלתי חזרה. בידיעה כי כך אני מלמדת אותם נימוסים ודרך ארץ. כולנו היינו שם בשלב ה"מה אומרים?" לא?

ניסיתי להיזכר מתי הפסקתי עם זה? מתי התודה הפכה ממנטרה או סיסמה חלולה שמדקלמים אותה כי ככה צריך, ככה מצפים מאיתנו למילה משמעותית, כנה ומלאת כוונה.

האמת היא שאני לא זוכרת. כנראה שזה היה ממש מזמן. ולא בגלל שאני כזו אמא נהדרת.

השקפת העולם העומדת אחרי מילה קטנה

אני חושבת שזה תהליך שלקח שנים, ואני לא מתכוונת רק למילה הספציפית הזאת, אלא להבנה שחינוך בעיני הוא קודם כל ע"י דוגמא אישית, בלי קשר איזו תיאוריה פסיכולוגית חינוכית עומדת מאחוריה. ההכרה שאם יש משהו שחשוב לי אני יהווה דוגמא לאותה התנהגות לפני שאדרוש אותה מילדיי. לא תמיד אני מצליחה, הרבה פעמים אני מפשלת וזאת בעיני תמצית ההורות כולה.

תודה היא מילה קטנה שמסתתרת מאחוריה השקפת עולם ענקית. השקפת עולם המכירה בקיומו ובחשיבותו של האחר/ הזולת ולא שקועה רק ב"אני" ובעצמי. השקפת עולם המבינה כי כמו ש"מגיע לי" מגיע גם לשאר. אני לא לבד פה בעולם.

תודה בעיני היא רגש. תודה היא חוויה. תודה היא גם צניעות.

כשהתחלתי לומר תודה לילדים שלי, הוספתי על מה התודה.

אולי זה יישמע לחלקכם מאולץ ויעורר אפילו אנטגוניזם. מה פתאום שאני אגיד לו/לה תודה על זה שזרקו את הזבל, הורידו כביסה, סידרו את הסלון או סיפרו לי את האמת שלהם בנוגע לאיזו מריבה.

תודה שאת לא מובנת מאליו

מה תודה? מה?

אז לפני שתתנפלו עליי תחשבו רגע כמה פעמים הרגשתם "שקופים" ומובנים מאליו?

כמה פעמים התרעמתם שהילדים "לא סופרים אתכם"?

תנסו להיות אמיצים ולענות בכנות.

אגלה לכם סוד קטן, בשנה הראשונה ללימודיי במכון אדלר מצאתי את עצמי מתלהבת בטירוף ומיישמת באדיקות כל שבוע רעיון חדש שנחשפתי אליו. התסכול והאכזבה לא איחרו להופיע. לא הצלחתי להפוך את התיאוריה למציאותית.

הניסיון האישי הזה לימד אותי לעצור. לחפש ולמצוא את הדרך בה התיאוריה שאני כל כך מתחברת אליה תתאים לי ולנו. הרי לכל משפחה השפה והסגנון שלה, הקצב שלה, הערכים שלה וההיסטוריה שלה.

כדי שרעיון מסוים יצליח להתקיים צריך קודם כל להאמין בו. להבין מה עומד מאחוריו ורק אז לחפש את הדרך בה נוכל ליישם אותו.

אני מספרת לכם את זה כדי שתרגישו בנוח. ולא תמצאו את עצמכם מדקלמים מהבוקר עד הערב תודה. תודה. תודה. כי מישהו (אני למשל) אמר לכם שככה מלמדים ילדים לומר תודה.

כשלא לוקחים שום דבר ואף אחד כמובן מאליו, כשהתודה באה מהלב כנה ואמיתית, החיים והיחסים בבית מקבלים תפנית. האווירה הופכת להרבה יותר נעימה ומכבדת.

ואם כל זה לא מספיק, קבלו ערך מוסף נוסף. כשילדים שומעים מאיתנו תודה ולצידה הסבר על מה התודה זה מעלה את ערכם ודימויים העצמי . (ערך עצמי – מה אני שווה בעיני עצמי, דימוי עצמי – מה אני חושב שהאחרים חושבים עליי). הם מרגישים ראויים ומוערכים.

האם זה לא מה שכולנו רוצים?

תודה שקראתם!

שרית.

 

 

שרית רביב

נעים מאד ! שרית. אשה. אמא. בת של. אשתו של. אחות של. חברה של. מדריכת הורים ויועצת משפחתית. אוהבת לעזור להורים להרגיש טוב עם עצמם ובהורות שלהם. לקרב ולחזק את הקשר עם הילדים שלהם.מאמינה (מניסיון) שזה אפשרי.