הנה אמרתי את זה.

תמיד רציתי לחוות יציאה מרשימה כזו מהארון עם איזו כתבת שער בידיעות אחרונות כמו הראל סקעת או אסי עזר אבל כלסבית לא ממש הייתה לי חווית יציאה מסעירה מהארון. אבל על המעבר לטבעונות היה חשוב לי לכתוב כי הדרך לשם, האנשים בדרך לשם עשו את הכל קצת יותר מעניין ואולי כמו יציאה מהארון המיני שלי – הסיפור שלי יעשה איזה סדר למישהו בראש ויעזור לו לעשות את הצעד (וזהו, זה הכי קרוב להטפה לטבעונות שתקבלו ממני).

מתי הבנתי שלא בא לי שמישהו אחר יסבול בשביל האוכל שלי?

מזמן. אבל כמו ספורט, כמו דיאטה וכמו לכתוב את הבלוג הזה, היה לי קשה לעשות את הצעד. הייתי מוצפת בסרטונים על התעללות בבעלי חיים, חברות סביבי הטיפו לי ולכולם בלי סוף, קיבלתי לנייד יותר לינקים להרצאה של קירות שקופים בכמות שלא נופלת מהסמסים של "נסיכה הדליקי נרות בשעה 18:45" של חב"ד. הרגשתי אשמה כל כך שאני חלק מהתעשייה הזו למרות ש-מי אני? עם הביג-מק העלוב שלי בחודש? עלי תקום ותיפול מידת החמלה של כל כדור הארץ? אז אולי עלי לבד לא אבל עלי ועל עוד אחת ועוד אחד. כנראה שכן.

חמלה ואלימות-לא הולכים יחד.

פעם הכרתי חברה דרך חברה של חברה של חברה. נו לא משנה. הכרתי חברה:) בקיצור נשארנו בקשר כל השנים, נכון חיינו על בסיס מערכת יחסים פייסבוקית נטו, היא עקבה אחרי אני אחריה, אהבתי אותה מאוד. היא הצחיקה אותי מאוד עניינה אותי מאוד, הגדרתי אותה כחברה שלי-גם היא אותי אני מאמינה. בואו נגיד ככה, אם נניח היא הייתה מתה? הייתי מגיעה ללוויה שלה-אז כן.

בוקר אחד הבחנתי שאני כבר לא רואה אותה בפיד שלי, מודה שחששתי שקרה משהו ואז כשנכנסתי לפרופיל שלה ראיתי שאנחנו כבר לא חברות. פניתי אליה בהודעה פרטית ושאלתי אותה אם מחקה אותי מהפייסבוק והתשובה שלה היתה ברורה מאוד:

כן, מחקתי אותך אני מגלה אפס סובלנות כלפי חברים שלי שמתעללים בבעלי חיים ועוד מתרברבים בזה בפייסבוק". 

הייתי המומה, הלב שלי דפק נורא נורא חזק, היא הצליחה להחדיר בי בושה על משהו שאפילו לא ידעתי שעשיתי ואין סיכוי שעשיתי. אני שמגדלת כלבים מגיל אפס, זו שיש לה הוראת קבע לתרומה לעמותת כלבים כבר חמש שנים רצוף, זו שאימצה לפני שנה כלבה שחיה 10 חודשים שלמים במרפסת של איזה אפס מנס ציונה בלי לצאת מהבית. אני מתעללת בבעלי חיים?

ואז ירד לי האסימון  – בשבת האחרונה לקחתי את הבת שלנו לרכב על פוני. את העניין הזה ניסינו הרבה פעמים, וכל פעם היא חטפה רגליים קרות ובהיסטריה צרחה וויתרנו. הפעם היא הייתה נחושה. היא אמרה לנו שהיא רוצה להתגבר ולנסות. היינו גאות בה ממש כאילו היא סיימה קורס טייס כי עבור ילדה שלא הייתה יורדת ממדרגה בלי להיכנס לסטרס זה היה פאקינג ביג דיל. וכן, נתתי לה לרכב על הפוני הזה.

אז נכון, פינות ליטוף הן השטן, אני לעולם לא אבקר בהן שוב, ונכון הפוני הזה לא נולד כדי שיוליכו אותו הלוך ושוב מהבוקר עד הערב בשביל ילדים כמו הבת שלי. אבל היא יכלה להגיב לפוסט, יכלה להגיד את דעתה יכלה לשלוח לי הודעה ומצידי לספר לי באורך של 10000 מילים למה זה לא בסדר – אבל היא בחרה להגיב ככה, ואפילו שלא היינו BFF יש דרך לעשות דברים. כעסתי נורא ומצד שני זה הרגיש לי פשוט מגוחך, הדרך הזו של למחוק מישהו רק כי הוא לא חושב כמוך, אולי כי הוא לא ידע? אולי כי הוא לא חשב לרגע ועשה החלטה שגויה. אז הנחתי לזה. הרגשתי שזה לא שווה את המילים שלי, את ההתנצלות את ההסבר אבל הבטחתי לעצמי שכשאהיה טבעונית (וידעתי שאהיה) אני לעולם לא אתנהג ככה.

ואז באה עדן

כעצמאית אני פוגשת מדי יום הרבה אנשים, הרבה לקוחות פוטנציאלים מהרבה סוגים, צבעים, דעות פוליטיות. באחד הימים הכרתי את עדן, לקוחה פוטנציאלית שאיך אומרים? "באה לי טוב" מההתחלה. התחלנו לעבוד יחד- אני סיפקתי את הסחורה, היא שילמה לי. הכל היה נהדר. חיטטתי לה קצת בפרופיל (אני מודה!) הבנתי שהיא טבעונית ולא סתם טבעונית היא גם בת הזוג של אחד האקטיביסטים היותר מוכרים בעולם הטבעונות. ומדי פעם העליתי את הנושא במיילים בנינו ובהתכתבויות ונכון שכל הטבעונים מציגים את זה כדבר הכי קל שיש אבל עדן הקשיבה לי. כשסיפרתי לה על הניסיונות שלי על הקשיים שלי על המלחמה האישית שלי, היא לא זלזלה בה היא הבינה אותי. ויותר מהכל היא לא הטיפה לי ודיברה על זה רק כשאני העליתי את זה.

יום אחד עדן הגיעה אלי הביתה כדי לעזור לי במשהו אישי שלי, בשעה שקבענו אמור היה להגיע גם המשלוח שלי מהשופרסל שכלל ביצים ומוצרי חלב או איך שהיא קראה לזה 'הפרשות'.

לא ידעתי מה לעשות, אפילו ניסיתי להזיז את שעת המשלוח כדי שלא יתנגש עם הביקור שלה אבל הדברים לא הסתדרו וסיפרתי לה איך אני מרגישה באותו רגע ועדן החליקה את זה.

הבנתי שהרגשות שהיו לי באותו רגע היו הרגשות האמתיים שלי כלפי הצרכנות הזו שלי והתעשייה הזו. סיימנו את הפגישה ושלחתי את עדן לדרכה עם קפה הפוך על בסיס חלב סויה שקניתי מבעוד מועד.

חד וחלק. כן כן, לא לא.

חזרתי לקבוצה של שומרי משקל שלוותה אותי בהצלחה בשנה שלפני כן, כמו במפגש AA סיפרתי שחזרתי בגלל הטבעונות והקשיים שלי לשמור על המשקל תוך ניסיון להיות מוסרית יותר ובאופן מפתיע הנאום שלי התקבל בברכה והחדר התחיל להתמלא מתכונים טבעוניים וטיפים וכו'. הרגשתי שעשיתי את הצעד הנכון ובכל שקילה שבועית מאותו היום גם ראיתי שעשיתי צעד נכון ב"תכל'ס". אשכרה הצלחתי גם לרדת במשקל ולהיות מוסרית באותו הזמן, איזה קטע הא?:)

אז היום אני חוגגת חודש ושבועיים של טבעונות, היו ימים קשים יותר היו ימים קלים יותר אבל לאט לאט הכל מתאזן ואני מוצאת את עצמי בכל מקום שאליו אני מגיעה. הקיצוניים יותר יקטלו את הבלוג הזה, יצחקו עלי כי אני לא מפגינה בשבתות ולא לוקחת חלק בשרשרת אנושים ברפת כלשהי אבל זו הדרך שלי בטבעונות ואין לי כוונה להתנצל עליה.

ולסיום,

מצעד השאלות הנפוצות לטבעוני המתחיל:

  1.  מה אז לא תאכלי מהעוגה? לא. אני לא אוכל מהעוגה.
  2.  לא קשה לך בלי ביצים נגיד?  אני לסבית. אם יש משהו שלא קשה לי – זה בלי ביצים.
  3.  איזה מבאסת, אז מעכשיו לא תבואי בעצמאות?  אני אבוא ואני אוכל לכם את כל הסלטים (בוהאהאהאהא)
  4.  אז תאכלי קצת לא חייב להיות קיצוניים.  סבבה אני ארצח את העגל הזה רק קצת.
  5. רוצה טחינה? חלאס! לא רוצה טחינה!

נעמי קרן

נעמי קרן, 36 (בבגדים 44)
נשואה ליעל
אמא לגילי
כותבת ועורכת תכנים לאתרי אינטרנט, ניהול תוכן לעמודי פייסבוק לעסקים.